החלטה בתיק עע"ם 658/13

1.        בפני בקשה למתן סעד זמני בערעור שהוגש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (עת"מ 17027-10-12, השופט ע' שחם) מיום 24.12.2012. בית המשפט קמא דחה את עתירתם של המבקשים ליתן למבקש 2 (להלן: המבקש) היתר שהייה בישראל מכוח חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 (להלן: חוק האזרחות). עניינה של הבקשה שבפני היא להימנע מגירושו של המבקש עד להכרעה בערעור שהגיש.

2.        המבקש, תושב אזור יהודה ושומרון, נישא ביום 25.1.2007 למבקשת, תושבת קבע בישראל. על-פי הבקשה, למבקשים נולדו עד כה 2 ילדים והם מתגוררים בכפר עין ראפה, בתחומי מדינת ישראל. ביום 21.7.2010 פנתה המבקשת לקבלת אשרה ורישיון לישיבת קבע בישראל עבור המבקש, מכוח חוק האזרחות. בקשה זו נדחתה על ידי המשיב ביום 29.6.2011 בשל עמדה שלילית של גורמי הביטחון. עמדה זו התבססה על מידע אודות מעורבות של המבקש בפעילות טרור, על רקע קשרים של אחיו ושל בן זוגה של אחותו עם פעילי חמאס ופעילי טרור. המבקשים הגישו שתי השגות (ביום 1.3.2011 וביום 6.10.2011) בעניין הסירוב, לוועדת ההשגה לזרים (בהתאם ל-"נוהל השגה לזרים במשרד הפנים - מרחבי ירושלים ותל אביב" של רשות האוכלוסין וההגירה במשרד הפנים), אך השגות אלו נדחו על יסוד עמדתם העדכנית של גורמי הביטחון לפי קיימת מניעה ביטחונית לאישור הבקשה.

3.        ביום 14.10.2012 הגישו המבקשים עתירה לבית המשפט קמא כנגד המשיב שכוונה לאישור בקשתם לאיחוד משפחות. במסגרת זו, ולבקשתם, ביום 15.10.2012 ניתן צו ארעי המונע את הרחקת המבקש מן הארץ עד להחלטה אחרת. ביום 23.12.2012 נערך הדיון בעתירה, ובמהלכו הוצג בפני בית המשפט קמא מידע חסוי - בעניינו של המבקש עצמו, כמו גם ביחס לקשריו עם אחיו ועם בן זוגה של אחותו.

4.        בית המשפט קמא דחה את העתירה, לאחר שקבע כי ההחלטה התקבלה על סמך תשתית ראייתית מספקת, העומדת במבחן הראיה המנהלית, וכי ההחלטה אף אינה חורגת ממתחם הסבירות והמידתיות, במידה המצדיקה התערבות שיפוטית בה. בית המשפט קמא הדגיש כי הסיכון שבגינו רשאי שר הפנים להימנע ממתן מעמד לבן זוג זר של אזרח או תושב עשוי להיות לא רק סיכון ישיר, אלא גם סיכון עקיף, הנובע מבני משפחתו הקרובים של מבקש ההיתר ושקיומו אינו תלוי בו בהכרח (תוך הפנייה לבג"ץ 7444/03 דקה נ' שר הפנים (22.2.2012) (להלן: עניין דקה) ולבג"ץ 1740/04 עיאט נ' שר הפנים (31.7.2006)).

5.        בית המשפט קמא הוסיף על כך שעוצמת הציפייה של העותרים לקבלת רישיון שהייה במדינת ישראל היא נמוכה, בהתחשב בכך שלא קיבלו בעבר היתר לאיחוד משפחות; שהמבקש עצמו מעולם לא קיבל רישיון ישיבה במדינת ישראל; ושבני הזוג  מתגוררים במדינת ישראל במשך תקופה שאינה ארוכה.

6.        בית המשפט קמא התייחס גם לטענת האפליה שהעלו המבקשים, לפיה לא ניתנה למבקש האפשרות להתחייב כי ינתק את קשריו עם בני משפחתו המהווים סיכון ביטחוני, כפי שנעשה במקרים דומים אחרים. בית המשפט קמא קבע כי לא הוצגו נתונים באשר למקרים שבהם הוצעה אפשרות זו, ומכאן שלא הוכח כי עמדת המשיב בעניינו של המבקש חורגת ממתחם הסבירות, באופן העשוי להצדיק התערבות בהחלטה.

7.        המבקשים הגישו ערעור על פסק דינו של בית המשפט קמא, ובד בבד הגישו את הבקשה שבפני. בקשה זו נשאה את הכותרת "בקשה למתן צו ביניים" אך במהותה היא בקשה למתן סעד זמני בערעור.

8.        בערעור עצמו מעלים המבקשים מספר טענות: ראשית, הם טוענים שבית המשפט קמא טעה משלא קבע כי החלטת המשיב לסרב לבקשתם אינה מידתית ונגועה בהתעלמות משיקולים כבדי משקל, בשים לב לכך שהסירוב הבקשה עלול להביא לפירוק המשפחה, ולמצער לפירוד בין המבקש לבין המבקשת וילדיהם הקטינים. שנית, טוענים המבקשים ששגו המשיב וועדת ההשגה בכך ש"הענישו" למעשה את המבקש, את רעייתו ואת ילדיהם הקטינים, בגין מעשים שביצעו קרוביהם, ולא כל שכן בנסיבות שבהן אחיו של המבקש היה עצור לתקופה קצרה ואף לא הוגש נגדו כתב אישום כלשהו. שלישית, עמדת המבקשים היא שההחלטות בעניינם אינן מידתיות בשים לב לכך שהמשיב לא שקל את האפשרות של שימוש באמצעי ביטחון חלופיים, כגון מתן היתר שהייה זמניים, הידוק הפיקוח על המבקש וקבלת התחייבותו לנתק כל קשר בינו לבין גורמים עוינים. בהקשר זה, חוזרים ועומדים המבקשים על טענת האפליה, וטוענים כי שגה בית המשפט קמא שעה שלא הורה לגורמי הביטחון להציג בפניו את הקריטריונים לשימוש באמצעי זה.

9.        ביום 20.2.2013 הוריתי על מתן תשובה לבקשה למתן סעד זמני בערעור, ובה בעת הוריתי על מתן צו ארעי המורה למשיב להימנע מהרחקתו של המבקש מישראל.

10.      ביום 30.4.2013 הגיש המשיב תגובה לבקשה, שבעיקרו של דבר, הסתמכה על פסק דינו של בית המשפט קמא. לטענת המשיב, פסק דינו של בית המשפט קמא מעוגן היטב בתשתית העובדתית שעליה התבססו ההחלטות בעניינו של המבקש, ועל כן, סיכויי הערעור להתקבל אינם גבוהים. יתרה מכך, נטען כי טענות המבקשים בערעור חוזרות על אותן טענות שכבר קיבלו מענה במסגרת העתירה המינהלית שהגישו. המשיב מדגיש, בהמשך לפסק דינו של בית המשפט קמא, כי בית משפט זה כבר פסק שמניעה ביטחונית לעניין איחוד משפחות קיימת גם מקום בו קיים סיכון עקיף הנובע מבני משפחתו הקרובים של מבקש הבקשה (בהפנייה לעניין דקה). באשר למאזן הנוחות, טוען המשיב כי במקום שבו סיכויי הערעור נמוכים, פוחת משקלו של מבחן זה. כמו כן, כך נטען, בבחינתו של מאזן הנוחות יש להביא בחשבון גם את האינטרס הציבורי שבשמירה על ביטחון המדינה. המשיב סבור, כי עמדתם של גורמי הביטחון, לפיה בשהיית המבקש בישראל כרוכה סכנה לביטחון המדינה, מטה גם את מאזן הנוחות לעבר דחיית הבקשה לסעד זמני בערעור. עוד נטען, בהקשר זה של מאזן הנוחות, כי בקשתם של המבקשים לאיחוד משפחות הינה בקשה חדשה, שאינה מבוססת על מציאות חיים של שהייה בישראל. גם בכך יש, לטעמו של המשיב, כדי להוביל לדחיית הבקשה. בנוסף, מפנה המשיב לפסיקתו של בית משפט זה לפיה הנזק שנגרם  מדחיית בקשה למניעת הליכי הרחקה מן הארץ בשלב הערעור אינו בלתי הפיך, ומוסיף כי גם בכך יש כדי להשליך על מאזן הנוחות (בהפנותו לעע"ם 5400/12 אבו שהאב נ' ועדת ההשגה לזרים במרחב תל אביב (2.8.2012) (להלן: עניין אבו שהאב); עע"ם 2331/11 עבאסי נ' משרד הפנים (5.6.2011) (להלן: עניין עבאסי)).

11.      לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה אני סבורה שדין הבקשה להידחות. כידוע, בקשה למתן סעד זמני בערעור נבחנת לאורם של שני שיקולים - סיכויי הערעור ומאזן הנוחות (ראו למשל: עע"ם 1832/09 פניסטרניה נ' מינהל האוכלוסין - משרד הפנים (29.3.2009), פסקה 5; עע"ם 7004/11 לייבמן נ' מדינת ישראל - משרד הפנים (3.10.2011)).

12.      בנסיבות העניין, לא ניתן לומר שמאזן הנוחות נוטה באופן ברור לעבר קבלת הבקשה. אכן, לא ניתן להתעלם מהנזק שייגרם למבקשים ולמשפחתם אם יורחק המבקש מישראל. עם זאת, ההרחקה מן הארץ בשלב הערעור אינה מהווה נזק בלתי הפיך, שכן אם יתקבל הערעור יוכל המבקש לשוב לישראל ולהתאחד עם משפחתו (ראו למשל: עניין אבו שהאב, בפסקה 6; עע"ם 9634/09 קדורה נ' מדינת ישראל - משרד הפנים (12.1.2010); עע"ם 1972/09 גיטאן נ' מדינת ישראל (10.3.2009)), וכל זאת בנסיבות שבהן המבקש לא היה מעולם בעל היתר ישיבה בישראל וכאשר מנגד שוקל החשש הביטחוני הקיים בעניינו של המבקש, ושבית המשפט קמא סבר שיש בו ממש.  

13.      למעלה מן הצורך, ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, לא ניתן אף לומר שהערכת סיכויי הערעור תומכת בקבלת הבקשה. על-פי האמור בפסק דינו של בית המשפט קמא, קיימות כנגד המבקש ראיות מנהליות אשר מבססות את עמדת המשיב. המבקשים לא הפריכו אותן ראיות מנהליות, אלא מיקדו את טענותיהם בכך שאותן ראיות מתייחסות בעיקרן לבני משפחתו של המבקש, ולא לו עצמו. זאת, בה בשעה, שעל-פי פסיקתו של בית משפט זה גם "סיכון עקיף" שנשקף מבני משפחה והפוטנציאל שישתמשו במבקש לקידום יעדים המכוונים לפגיעה בביטחון מדינת ישראל ואזרחיה הוא סיכון שיש לשקול (עניין דקה, בפסקה 47 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה). אכן, סיכון כזה יש לשקול אל מול הזכות לחיי משפחה, תוך חתירה לאיזון מידתי של הפגיעה בה (שם, בפסקה 51), אך אין לומר ששקילתו אינה ראויה. השאלות הקשורות באיזון שהושג במקרה זה יידונו, כמובן, ביתר בפירוט במסגרת הערעור עצמו.

14.      אשר על כן, אני מורה על דחיית הבקשה ועל ביטול הצו הארעי שניתן בהחלטתי מיום 20.2.2013. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

           ניתנה היום, כ"ד בסיוון התשע"ג (2.6.2013).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   אמ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,   www.court.gov.il התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: